החלטה בתיק רע"א 5070/13

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת א' דודקביץ) מיום 4.7.2013 בת"א 33580-11-12 בגדרה נדחתה בקשת המבקש למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחומי הנוירולוגיה והנוירוכירורגיה.

רקע והחלטות קודמות

1.        כעולה מן הבקשה, המבקש (יליד 1988) נפגע בתאונת דרכים ביום 1.3.2008. לאחר התאונה, פונה המבקש לבית חולים שם התלונן על כאבים באזור הצוואר, הכתפיים והגב. בהמשך פנה המבקש לרופא המשפחה והתלונן בפניו על כאבים דומים ועל כן הופנה לאורטופד. ביום 11.12.2008, כתשעה חודשים לאחר קרות התאונה, פונה המבקש לבית חולים כשהוא סובל מכאבי ראש וצוואר, קוצר נשימה וחולשה קיצונית. המבקש אובחן כמי שסובל מאוטם חריף בחוט השדרה הצווארי. לטענת המבקש, מאחר שבמהלך אשפוזו אבדה לו יכולת הדיבור לא היה בידו לספר לצוות הרפואי שטיפל בו, כי נפגע לפני זמן לא רב בתאונת דרכים. למרבה הצער, המבקש נותר משותק בארבעת גפיו וכן אבדה לו יכולת הדיבור.

2.        המבקש תבע את המשיבה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). בבקשה למינוי מומחים שצורפה לכתב התביעה המקורי עתר המבקש למינוי מומחים בתחום השיקום והפסיכיאטריה השיקומית. בהמשך ביקש המבקש כי ימונו גם מומחים בתחום הנוירולוגיה והנוירוכירורגיה. בית המשפט דחה בקשה זו ביום 25.2.2013 בקבעו כי "אין בתיעוד הרפואי הדל שנערך זמן קצר לאחר התאונה כדי להצביע על ראשית ראיה לקיומה של נכות ואין בתיעוד הרפואי שמתייחס לאוטם בחוט השדרה הצווארי קישור לתאונה. לפיכך, בשלב זה, נדחית הבקשה למינוי מומחים" (ההדגשה הוספה - צ.ז.).

3.        המבקש לא השיג על ההחלטה מיום 25.2.2013, אך בהמשך הגיש בקשה חוזרת למינוי מומחים בתחומי הנוירולוגיה והנוירוכירורגיה, אותה תמך הפעם במסמך שנערך על-ידי רופא נוירולוג (להלן:ד"ר דבי) שלפיו לאחר שהתברר שהמבקש סובל מאוטם בחוט השדרה הצווארי נערך בירור בניסיון להתחקות אחר הגורם למצבו, אך לא נמצאה הסיבה וייתכן שהדבר נבע מכך שהצוות הרפואי לא היה מודע לתאונת הדרכים בה נפגע המבקש. עוד ציין ד"ר דבי כי האוטם ממנו סובל המבקש עלול להופיע תקופה ארוכה לאחר שהגוף סבל מטראומה. בהחלטתו מיום  16.5.2013 שב בית המשפט ודחה את בקשת המבקש. נקבע, כי לא היה מקום לצרף את המסמך שערך ד"ר דבי שכן מסמך זה "מהווה חוו"ד לכל דבר ועניין". בית המשפט הביע גם ספק האם המומחים שלמינויים עתר המבקש בכתב התביעה (שיקום ופסיכיאטריה שיקומית) יוכלו לחוות דעתם בשאלת הקשר הסיבתי שבין "צליפת השוט" ממנה סבל המבקש בתאונה לבין האוטם בחוט השדרה. לבסוף, בית המשפט הורה למבקש להבהיר אם בכוונתו לעתור למינויים של מומחים נוספים בדרך של תיקון כתב התביעה או לחלופין אם בכוונתו להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 25.2.2013.

4.        בעקבות ההחלטה מיום 16.5.2013 הגיש המבקש בקשה לתיקון כתב התביעה באופן שלבקשה למינוי מומחים בתחום השיקום והפסיכיאטריה השיקומית תתווסף גם בקשה למינוי מומחים בתחום הנוירולוגיה והנוירוכירורגיה. גם לבקשה זו צרף המבקש מסמך שערך ד"ר דבי. בהחלטה מיום 23.6.2013 הורה בית משפט קמא לצדדים לשקול את האפשרות כי בשלב זה של ההליך ימונה מומחה בתחום הנוירולוגיה שיחווה דעה באשר למצב המבקש ובאשר לשאלת אפשרות קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו. בדיון שנערך ביום 4.7.2013 התנגד בא כוח המשיבה למינויו של מומחה בתחום הנוירולוגיה, ובהחלטה מאותו יום דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש למינוי מומחים נוספים. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי החלטותיו הקודמות (מיום 25.2.2013 ומיום 16.5.2013) עומדות בעינן וזאת מאחר ש"אין בתיעוד שהוצג משום ראשית ראיה לקיומה של נכות בתחום הנוירולוגי וליתר דיוק לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה מיום 1.3.2008 לאוטם החריף שסבל התובע בצווארו". בית המשפט חזר על כך שהמסמך שערך ד"ר דבי ושצורף הן לבקשה הקודמת למינוי מומחים והן לבקשה לתיקון כתב התביעה הוא בגדר חוות דעת רפואית ולא היה מקום לצרפו.

           כלפי ההחלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

5.        לטענת המבקש שגה בית משפט קמא בדחותו את בקשתו למינוי מומחים בתחום הנוירולוגיה והנוירוכירורגיה. לטענתו, די בכך שכתוצאה מתאונת הדרכים הוא סבל מכאבי צוואר ואילו מצבו הנוכחי נגרם בשל אוטם בעמוד השדרה הצווארי (דהיינו, באבר שנחבל בתאונה), כדי להצביע קיומה של ראשית ראיה לקשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו הנוכחי. לטענת המבקש, החלטת בית משפט קמא אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה שלפיה ככלל הגישה כלפי מינוי מומחה בתביעות לפי חוק הפיצויים צריכה להיות "גישה פתוחה וליבראלית", שכן זו הדרך היחידה העומדת לרשותו של בעל דין להוכחת עניינים שברפואה המהותיים לתביעתו. עוד טוען המבקש, כי אין להסיק דבר מכך שבתיעוד הרפואי מאשפוזו אין אזכור של תאונת הדרכים שכן, כאמור לעיל, בשלב זה אבדה למבקש יכולת הדיבור ולא היה באפשרותו לעדכן את הצוות הרפואי בנתון זה.

6.        לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות הן מן הטעם שהמבקש לא הצביע על ראשית ראיה שתצדיק מינויים של מומחים בתחומים המבוקשים, הן בשל האיחור בהגשתה.

           לעניין האיחור בהגשת הבקשה נטען, כי בית משפט קמא דחה את הבקשה למינוי מומחים בתחומים הנזכרים כבר בהחלטתו מיום 25.2.2013, ואף שהמבקש הודיע במעמד מתן ההחלטה כי יגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו - בקשה כאמור לא הוגשה במועד ותחת זאת הגיש המבקש בקשות חוזרות למינוי מומחים שאליהן לא צורפו מסמכים רפואיים שיתמכו בבקשתו, למעט המסמך שערך ד"ר דבי, שלגביו נקבע כי לא היה מקום לצרפו כיוון שמדובר בחוות דעת. לטענת המשיבה, מאחר שהבקשות המאוחרות של המבקש אינן שונות מן הבקשות שבגדרן ניתנו ההחלטות מיום 25.2.2013 ומיום 16.5.2013, הרי שהלכה למעשה תוקף המבקש החלטות אלה, אשר המועד לערער עליהן חלף זה מכבר. לגופם של דברים טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות בהיעדרה של ראשית ראיה לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו הנוכחי של המבקש. המשיבה חוזרת על כך שבתיעוד הרפואי שנערך במהלך אשפוזו של המבקש לא נזכרת תאונת הדרכים, ובנוסף גם בתיעוד הרפואי של הטיפולים שעבר המבקש לאחר שאובחן כסובל מאוטם בעמוד השדרה הצווארי אין אזכור לקשר אפשרי בין תאונת הדרכים לבין מצבו הנוכחי. המשיבה סומכת ידיה על קביעת בית משפט קמא כי אין בתיעוד הרפואי הדל שנערך לאחר התאונה כדי להוות ראשית ראיה, ולכך מוסיפה המשיבה כי בתיעוד זה אף לא נכלל מידע על הטיפול האורטופדי אליו הופנה המבקש על-ידי רופא המשפחה.

דיון והכרעה

7.        לאחר העיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. מחד גיסא נראה, כי יש ממש בקביעת בית משפט קמא שקיים קושי לבסס קיומה של ראשית ראיה על התיעוד הרפואי שהגיש המבקש, שהרי טענותיו מתבססות בעיקרו של דבר אך על העובדה שמוקד כאביו לאחר התאונה היה בצוואר, שהוא גם האזור שבו התגלה האוטם כתשעה חודשים לאחר התאונה (והשוו: רע"א 988/13טימושפולסקי נ' המאגר הישראלי לביטוח (17.2.2013)). ראשית הראיה לעניין קיומו של הקשר הסיבתי (כמו גם לעניין עצם קיום הנכות) צריכה להיות מעוגנת במסמך רפואי שנערך לצורך טיפול בנפגע (תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986. התיעוד הרפואי שהוגש אינו מבסס את טענת המבקש, בפרט כאשר גם התיעוד של הטיפול המאוחר לאשפוזו של המבקש, שבמהלכו כבר ניתן היה להבהיר לצוות הרפואי שהמבקש היה מעורב בתאונת דרכים חודשים אחדים קודם לכן, כלל אינו מתייחס לאפשרות קיומו של קשר בין האירועים ולא מזכיר את דבר קיומה של התאונה. לגבי המסמך שערך ד"ר דבי נקבע כי הוא מהווה חוות דעת שלא היה מקום להגישה, והמבקש אינו ממקד את בקשת רשות הערעור בקביעה זו, שמקורה עוד בהחלטה מיום 16.5.2013 ונראה שהיא מבוססת כראוי. נמצא, כי המבקש לא הציג מסמך רפואי שנערך לצורך הטיפול בו והמבסס ולו ראשית ראיה על קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין האוטם. מאידך גיסא, כפי שטוען המבקש, אכן גישת הפסיקה היא ש"על בית המשפט להישמר פן תחסם דרכו של תובע להוכיח את נכותו במסגרת תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 ולפיכך ראוי לנקוט בגישה ליברלית ביחס לבקשות למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט בהליכים אלו" (רע"א 963/13 פלוני נ' הפול חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 וההפניה שם (23.5.2013)). זאת ועוד - נפסק כי בית-המשפט עשוי להכיר בקיומה של ראשית ראיה לקשר סיבתי בין הנכות הנטענת לבין התאונה גם בהיעדר אסמכתא חד משמעית לכך במסמכים הרפואיים, כשבית המשפט עשוי להסתפק בהקשר זה גם ברמת סבירות נמוכה לקיומו של קשר סיבתי (רע"א 350/11צ'פני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (1.5.2011)). אגב, בעניין רע"א 350/11 הנזכר, ושעליו מבקש המבקש לבסס חלק מטענותיו, ההחלטה על קיומה של ראשית ראייה לקשר סיבתי בין התאונה לבין אירוע מוחי שהתרחש כשנתיים לאחר התאונה, שהצדיקה מינוי מומחה, לא התבססה רק על העובדה שהנפגע סבל בתאונה מחבלת ראש, אלא גם על רצף של תלונות על כאבי ראש, סחרחורות, בחילות וכו', מה שאין כן בענייננו.

8.        בענייננו, נראה כי דרכו של בית משפט קמא להתמודד עם "גבוליות" המקרה היתה לדחות את הבקשה בשלב זה של ההליך, אך לא לסתום לחלוטין את הגולל על האפשרות למינוי המומחים בתחומים האמורים. נזכיר, כי בהחלטתו מיום 25.2.2013, שעליה גם ביסס את החלטתו המאוחרת מיום 4.7.2013, הבהיר בית המשפט כי "בשלב זה" טרם עלה בידי המבקש להצביע על ראשית ראיה הנדרשת למינוי מומחים בתחומים המבוקשים. ההחלטות המאוחרות להחלטה זו אף הן אינן סותמות את הגולל על אפשרות זו מאחר שהחלטות אלה ניתנו בבקשות דומות שהתבססו על נימוקים ותיעוד רפואי הזהים לאלה שבבקשות הקודמות, ומסיבה זו בית משפט קמא לא מצא לשנות מהחלטותיו בעניין זה. לצד זאת יש לזכור גם, כי ההליך נמצא בשלביו המקדמיים (מהחלטת בית משפט קמא מיום 4.7.2013 עולה כי טרם הסתיים הליך קדם המשפט) וקיים עדיין פתח לשכנע את בית המשפט בדבר הצורך למינוי מומחים בתחומים האמורים, וייתכן כי בהמשך ההליך, בעקבות מינויים של מומחים רפואיים בתחומים אחרים וקבלת חוות דעתם, או לאחר שיישמעו העדים הרלבנטיים ויובאו נתונים נוספים, יעלה בידי המבקש לבסס את טענתו לקיומה של ראשית ראיה אשר תצדיק מינויים של מומחים בתחום הנוירולוגיה או הנוירוכירורגיה. סיכומם של דברים לעניין זה, אף שיש קושי לקבל את טענת המבקש כי עלה בידו להצביע על ראשית ראייה לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו הנוכחי, נראה כי ההחלטה לדחות את בקשתו למינוי מומחים איננה סופית "וחזקה על בית המשפט המחוזי שיחליט כחוכמתו על-פי התפתחות הדברים" (רע"א 7250/12 רפסון נ' דלי (17.12.2012)). בין היתר, נוכח האמור, לא ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור.

9.        אציין, כי נראה שיש גם טעם בטענות המשיבה כי למעשה המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה בדבר אי-מינוי מומחים חלף זה מכבר. כמפורט לעיל, בקשתו הראשונה של המבקש למינוי המומחים האמורים נדחתה כבר ביום 25.2.2013 והמבקש לא השיג על החלטה זו. המבקש הגיש בקשה חוזרת למינוי מומחים שנבדלה מקודמתה בכך שלבקשה זו צורף המסמך של ד"ר רבי, שלצורך העניין אניח, כי מבחינת המבקש, היה בו כדי להצדיק הגשת בקשה חוזרת. בקשה זו נדחתה, כאמור, ביום 16.5.2013 תוך שבית המשפט הבהיר למבקש כי בקשה כזו ראוי שתעשה לאחר תיקון כתב התביעה. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה שאינה שונה מן הבקשה הקודמת אשר נדחתה אף היא מאותם נימוקים שבגינן נדחו הבקשות הקודמות ושהמבקש בחר שלא להגיש על ההחלטות בעניינן בקשות רשות ערעור.

           במובן זה נראה כי אכן קיים דמיון בין השתלשלות העניינים במקרה דנא לבין זו שנדונה ברע"א 4376/13 פלוני נ' מדינת ישראל (17.7.2013)), שם נקבע כי אין לקבל ניסיונות של מבקשים לעקוף את מגבלות המועדים להגשת בקשת רשות ערעור באמצעות הגשת בקשות חוזרות לערכאה הדיונית בלי שיחול שינוי נסיבות שיצדיק זאת. וכך נקבע בעניין 4376/13 הנזכר: "ברי שלא ניתן לשוב ולפנות לבית המשפט, פעם אחר פעם, באותה בקשה, מבלי שיחול שינוי בנסיבות שיצדיק פניה מחודשת לבית המשפט באותו עניין ממש שנדחה קודם לכן". לפיכך, נראה כי היה מקום לדחות את הבקשה אף מטעם זה. כמובן שאין באמור כדי לשלול מן המבקש את האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה חוזרת למינוי המומחים ככל שבמהלך בירור התביעה יחול שינוי נסיבות שיצדיק זאת. לבסוף אדגיש, כי למבקש שמורה גם הזכות לטעון נגד החלטות הביניים של בית משפט קמא במסגרת הערעור שיהיה זכאי להגיש על פסק הדין, במידה ויהיה צורך בכך.

10.      סוף דבר. הבקשה נדחית. בנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות.

 
           ניתנה היום, ‏ט"ו בכסלו התשע"ד (‏18.11.2013).